להיות חולה ולהישאר בחיים (המקצועיים)

הכאבים מתחילים, אתה לא יודע מאיפה זה מגיע. מנסה להעביר את זה עם כמה אקמולים וזה לא הולך. לקחת חופש ביום חמישי ואתה מקווה לחזור לעבודה ביום ראשון רענן, אבל זה לא קורה. האופטימיות מנסה להרים ראש. עוד כמה שעות זה יעבור. בטח. לקראת מוצאי שבת אתה מגשש לקראת הפלאפון וכותב הודעה לבוס. "מה עניינים? החום נמשך ולצערי לא אגיע מחר."

סופ"ש עובר וזה כבר יום ראשון ואתה מגרד את עצמך למיון. ואז אשפוז וימי מחלה. יש לי מחלה כרונית והיא חזרה בגדול. אתה כבר לא מגיע שבוע והחבר'ה במשרד מתחילים לדאוג. מה איתך? מה יש לך? מתי תחזור? מצד אחד אתה באמת רוצה לחזור כמה שיותר מוקדם אבל יש את הצד השני שאומר לך תנוח קצת תתאושש ואז תחזור מחדש.

לאחר כשבוע בבית עולים הפחדים. "הם לא צריכים אותי , לא מכתבים אותי למיילים, לא התקשרו לשאול אותי כלום, הם ממשיכים בלעדי". מה יהיה. ואתה מבין שהמקום שלך יכול להתלקח ולמה שיעסיקו אותך עם המצב הזה, עם אפשרות להיעדרות פתאומית. החשש הגדול שתמיד שם הוא שהמחלה תגרום לך להפסקת עבודה מוחלטת.

הפחדים עולים ואתה מנסה להתעדכן, לפתוח מחשב, לקרוא מיילים והודעות. אבל אין לך כוח לענות בכלל. מצד אחד אתה רוצה לתרום, ומצד שני אתה רוצה לנוח. אתה יודע שאם תהיה זמין יפנו אליך משימות וזה לא מה שהיית רוצה בשלב הזה.

ניהול המחלה הוא ניהול הידע, מה סיפרתי למי. מי יודע מה עברתי? מי יודע שהייתי במיון? משדר אופטימיות זהירה. יש מתח לעדכן אבל לא לעדכן יותר מידי. אתה חי במאבק מתמיד להיות העובד הפרודוקטיבי, המצטיין ולא להיגרר לתוך הכאב והסבל של המחלה. אתה נאבק לשמור על עצמך ועל המשרה. חלק גדול מהמחלות הכרוניות הינן שקופות והתסמינים שלהם לא נראים דרמטיים מידי מבחינה חיצונית. ולכן לא תמיד ישימו לב כשאתה חולה.

אז איך מתמודדים? תכירו בעצמכם, אתם חולים ויש עליות ומורדות. אפשר לנשום. לרוב יש לכם מוטיבציה גבוהה להצליח דווקא מתוך המקום הזה של החוסר. אפשר לספר לבוס ולחברים בעבודה ממה שעובר עליכם, יש מקום לדון על הדברים ולתאם ציפיות מול מקום העבודה. נסו ליזום שיחה כנה עם הבוס במקום שקט בזמן ששניכם פנויים. כן לפעמים זה כרוך בסטיגמות כלפי חולים, תחושת דחייה ואיבוד תמיכה. לא כולם מעוניינים לשמוע את הצרות של כולם וזה לגמרי בסדר. מחקרים מראים שעובדים שמשתפים זוכים לתמיכה מעשית ותמיכה נפשית מצד הקולגות/בוסים שלהם.

מקום עבודה אכפתי יכול להציע התאמות וסדורים שונים עבור העובדים. למשל להתאים את סביבת העבודה הפיזית של העובד, כיסא נוח יותר וארגונומי, שולחן עמידה, הפסקות למנוחה, הימנעות מנסיעות ארוכות ועוד. כמה נחמד יהיה לגלות שבארון חטיפים יש חטיף נטול גלוטן שהוזמן עבורכם. במקום העבודה הקודם לדוגמא יכולתי לאחד את הביקורים בבית חולים ליום מחלה מרוכז.

אם פעמיים בשבוע הייתי מגיע ב11 עקב ביקור רופא זה היה נספר כיום מחלה אחד בסוף החודש וכך לא הייתי צריך להישאר עד מאוחר וככה להגדיל את העומס שממילא קשה עם שעות העבודה המרובות. אני מאמין בשקיפות. כשהמעסיק יבין את הסיבות הוא יוכל להתאים את עצמו ואת סביבת העבודה. תנו לו להבין מה אתם מרגישים. מה המקום שלכם.

אם תשתפו את העובדים האחרים זה תופתעו לגלות איזו הקלה זה יכול להביא, כמה מאמץ אתם משקיעים בהסתרה. הבנה של מדיניות החברה לגבי ימי מחלה יכולה לפוגג קצת את הערפל ולמנוע הפתעות. אדם נוסף שחשוב שיכיר במצבכם הוא איש משאבי אנוש.

כבדו את הגבולות שלכם. אפשר להודות שהיום הזה מלחיץ ואני קצת עייף ולכן כדאי שאצא מוקדם. הייתם עכשיו חצי שעה בשירותים, קחו רגע להתאושש, להירגע, לצאת החוצה ואז תחזרו למשרד בכוחות מחודשים. אפשר להכיר בכך שההספק שעות עבודה שלכם אינו זהה לברי המזל ללא מחלה כרונית. עבודת יתר ושחיקה לא תרמו לאף אחד לא לכם ולא לבוסים שלכם. כן יש לכם קצת יותר בדיקות וביקורות וכל מיני דברים על הראש. וכואב לכם ואתם לא חייבים להיות כמו כולם כל הזמן, מגיעה לכם מנוחה ורוגע ושלווה. יש לכם מקום לדרוש את כל זה מסביבת העבודה שלכם. למה לא? העידן החדש הוא לדאוג לרווחת העובדים, לא?

רק בריאות

לקריאה נוספת

עבודה בצל מחלה כרונית

חולים במחלה כרונית? לא חייבים לדווח למעסיק

Dealing with self-management of chronic illness at work: predictors for self-disclosure

I Have a Job and a Chronic Illness: 8 Tips on Managing Both