הכאבים מתחילים, אתה לא יודע מאיפה זה מגיע. מנסה להעביר את זה עם כמה אקמולים וזה לא הולך. לקחת חופש ביום חמישי ואתה מקווה לחזור לעבודה ביום ראשון רענן, אבל זה לא קורה. האופטימיות מנסה להרים ראש. עוד כמה שעות זה יעבור. בטח. לקראת מוצאי שבת אתה מגשש לקראת הפלאפון וכותב הודעה לבוס. "מה עניינים? החום נמשך ולצערי לא אגיע מחר."
סופ"ש עובר וזה כבר יום ראשון ואתה מגרד את עצמך למיון. ואז אשפוז וימי מחלה. יש לי מחלה כרונית והיא חזרה בגדול. אתה כבר לא מגיע שבוע והחבר'ה במשרד מתחילים לדאוג. מה איתך? מה יש לך? מתי תחזור? מצד אחד אתה באמת רוצה לחזור כמה שיותר מוקדם אבל יש את הצד השני שאומר לך תנוח קצת תתאושש ואז תחזור מחדש.
לאחר כשבוע בבית עולים הפחדים. "הם לא צריכים אותי , לא מכתבים אותי למיילים, לא התקשרו לשאול אותי כלום, הם ממשיכים בלעדי". מה יהיה. ואתה מבין שהמקום שלך יכול להתלקח ולמה שיעסיקו אותך עם המצב הזה, עם אפשרות להיעדרות פתאומית. החשש הגדול שתמיד שם הוא שהמחלה תגרום לך להפסקת עבודה מוחלטת.