בא בבוקר

שוב לא הבאת אוכל, שוב משימות נערמות על שולחן ושוב אתה שוקל האם להוציא היום את הראש מהמשרד או פשוט לשבת לחצי שעה ולחזור למסכים. לקראת השעה 11:00 האדם הכי רעב בחברה לאותו יום (עניין משתנה אולם יש כמה קבועים) נכנס לחלל ונזרקת השאלה לאוויר איפה אוכלים היום?. "איפה אוכלים היום?" מביאה איתה את אחד הרגעים המותחים והמסקרנים של היום. מי הביא? מי שכח? מי אכל טוב בסופש ונשאר לו? מי השקיע בעצמו ואצל מי הבן זוג דאג?
"איפה אוכלים היום?" זורקת לפתע את האייל שניי שחבוי בתוך האיש העובד, פתאום צצים רצונות, בקשות, רעב, כעסים וכל מיני רגשות שאוכל מביא לשולחן. "איפה אוכלים היום?" שובר את הקשר הקר שבין אדם לשולחנו ושולח אותו לחשוב על טעמים, בישולים, חום , שובע וציפייה.
איפה אוכלים היום יכול לשלוח אותך להרפתקה של היום, לשיחה המעניינת של השבוע, לשעמום גדול, לארצות רחוקות או חלטורות מקומיות.
מפה לשם מתחילה מקהלת ה"הבאתי".כרצף של יללות תנים מצטרפים אחד אחד אנשי הקופסאות. "הבאתי", "הבאתי" הבאתי" ועל כל יללת הבאתי שכזו אתה מרגיש עד כמה איש הקופסא מצפה או לא לקראת השלל שיצא איתו הבוקר מהבית. אנשים מיושבים ומשפחתיים עם קופסאות ממיטב האוכל של הבית יישבו היום לצידך בצהריים. אתה לא הבאת. נזרקת אמירה רפה מצידך "אני מזמין!" הסימן קריאה מתמזג לתוך סימן שאלה וחוסר רצון לקבל המצב. אני מזמין. אשאר פה היום איתכם ואזמין את המנה שלי. האוכל שלי יגיע ארוז, חמים ולא מזמין.

ואז אתה מוצא את עצמך מול לחיצת הכפתור המשמעותית של היום.
הריגוש עולה לפעמים אתה משקיע בעצמך וקורא עוד ביקורת על המסעדה, בדרך כלל המנות קבועות, אתה מכיר את השיט שלך ומכיר את עצמך, לא באת להסתכן היום, אל תהיה גיבור אתה שומע את עצמך אומר. לך תדע מה ישימו לך שם.

בפעם הראשונה מאז גיל שלוש האוכל מגיע בלחיצת כפתור ולא על הכפתורים של אמא. אוכל מוכן, טעים לעתים וארוז כהלכה נמצא בלחיצת כפתור ממני. וזו לא לחיצת הכפתור הרגילה. סדר הפעולות הוא כדלקמן .לפתוח את תן ביס – להזמין – לחכות ליד השולחן שהאוכל יגיע עם מי מהאנשים שיפתח את הדלת לשליח. לעשות את המינימום כדי לקבל את המקסימום. לחיצה אחת קלה על ההדק וחשבונך מחויב באיזשהו מטבע וירטואלי שלעולם לא היה שלך באמת. בשבועות הראשונים הייתי מוקסם מאיך שזה עובד כל פעם. לחיצה קלה על ההדק והדבר הבא שקורה הוא שאתה מרים את הראש ונוחתת שקית אוכל על השולחן שלך. יותר מינימום מזה הוא שהשליח יפתח את השקית יחתוך את השניצל יאכיל אותך וינקה לך את הפה עם מפית. התקדמנו אם כן, עשינו את עסקת חיינו אתה תשב מול המסך והם יאכילו אותך, לא תצטרך אפילו לקום או להתלכלך עם כסף קטן. אתה גדול והמסך שלך גדול, שב לאכול.

מאת

Elad Gvirtz

פסיכולוג ארגוני, סקרן, אוהב חידושים, שינויים, אנשים ורעיונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s